באחד החדרים הצדדיים של המוזיאון לאומנות מרוקנית שבמרקש מוצגת מפה של צפון מערב אפריקה אותה שרטטו סוקרים צרפתיים בראשית מאה ה-19 . המתבונן היסודי במפה יופתע לגלות שמרקש מופיעה כ"עיר מרוקו" וזאת למרות שהשם מרקש היה כבר מאות בשנים בשימוש והעיר עצמה תפקדה כבירת הממלכה המרוקנית לפחות שלוש פעמים בעבר על ידי שלוש שושלות שונות. ואכן לאירופים רבים בעבר וגם לתייר המבקר במרוקו כיום, מרקש היא אכן מרוקו כולה בזעיר אנפין. אין הביקור במרוקו מלא ושלם מבלי לבקר במרקש ומבחינות רבות הרי שהעיר היא תמציתה של החוויה המרוקנית כולה. דומה שיש מעט ערים בעולם ששמיעת שמן בלבד יכולה לגרום למבקר העתידי תחושת אקזוטיקה ומסתורין, כזו הלוקחת אותו הישר למרכזו של סיפור אלף לילה ולילה בו הכל ייתכן ואפשרי ושום סצינה לא נראית מבוימת או מלאכותית וכל זאת עוד לפני שיצא מפתח ביתו. עיר כזו היא מרקש.
ממחנה אוהלים לבירת אימפריה
תחילתה של העיר הייתה צנועה. בשנת 1069 יצא אבו באקר, מנהיגם של שבט הסנהאג'ה, שבט נוודי שמוצאו בסהרה, לדכא שבט מורד ומינה את בן דוד - יוסוף איבן תשפין, לפקד על מה שהיה אז לא יותר ממחנה אוהלים גדול, בסיס צבאי שמוקם בלב מישור חאוז הפורה המנקז אליו חלק גדול ממי הגשמים היורדים על השלוחות המערביות של רכס האטלס הגבוה (ראה בוקסה). בן תשפין בנה מסגד גדול, מבני קבע וחומה ובכך שינה לחלוטין את אופיו הנוודי של שבטו. עד חזרתו של אבו באקר ב-1072 מרקש כבר הייתה עיר בהתהוות ואיבן תשפין - שליטה הבלתי מעורער. במשך 37 שנות שלטונו הופך אותה איבן תשפין למרכז מסחרי חשוב עם עורף חקלאי חזק תוך שהוא בונה מערכת השקיה מתוחכמת, חלקה בשימוש עד היום, המפריחה את המישורים הפוריים. הוא לא מסתפק בכך ומרחיב את תחומי השפעתו מערבה וצפונה תוך שהוא כובש את מלגה, טולדו וגרנדה ממזג בכך את התרבויות הערבית, הברברית (ראה בוקסה) והאנדלוסית כשמרקש הופכת למרכז של מלומדים, אומנים, יצרני טקסטיל ובורסקאים. בשנת 1106 מת איבן תשפין בגיל 100 כשהוא משאיר אחריו אימפריה המשתרעת על פני כמעט כל צפון-מערב אפריקה וכוללת את אלג'יריה של היום במזרח, סנגל ומאלי בדרום וחבל אנדלוסיה (ספרד) בצפון. אף אחד מיורשיו של איבן תשפין לא מצליח להיכנס לנעליו וזמן קצר לאחר מותו עולה כוח חדש במרוקו - תנועה דתית קנאית וקיצונית המכונה מוואחידון, שהתבססה על ייחודו של האל (ומכאן שמם). כשהם יורדים ממרומי רכס האנטי האטלס, מקום מוצאם, משתלטים המוואחידון כמעט על כל שטח מרוקו לרבות מרקש, הורסים את מרבית מה שבנו קודמיהם ובונים את העיר מחדש. גדול שליטם, יעקוב אל מנצור, בונה את מסגד הכותוביה, שלאחר כמעט 800 שנה צריחו עדיין חולש על קווי המתאר של מרקש ומבנים נוספים שחלקם שרד עד היום. במאות השנים הבאות קמו ונפלו שושלות במרוקו כשמרקש ממשיכה לשמור על מקומה המרכזי אם כעיר בירה ואם כעיר הגדולה של דרום מרוקו, כשהיא משלבת כמעשה פסיפס את תרבותם של אנשי המדבר, ההרים והמישורים הגדולים של שפלת הים. כאשר עולה השושלת הנוכחית לשלטון, השושלת העלווית, במאה ה-17 (השביעית במספר מאז המאה השמינית) מאבדת מרקש מחשיבותה כשהבירה נודדת בין פס, מקנס ורבאט בהתאם לשליט ולמצב הפוליטי. רק בימיהם של מולאי אלחסן ומולאי עבד אל עזיז, בעשורים האחרונים של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התאוששה העיר אם כי את זריקת המרץ האמיתית קיבלה העיר עם קבלת עצמאות מרוקו מידי צרפת ב-1956 כשכפריים רבים נהרו אליה מהרי האטלס ומשולי הסהרה בחפשם אפשרויות כלכליות טובות יותר.
תפילה והמולת הכיכר
טיול באתרי מרקש כמוהו כמסע מאלף אל לב ההיסטוריה וההוויה המרוקנית. במרכז העיר מתנסה גבוה ורב רושם המינרט (מגדל התפילה) של מסגד הכותובייה. הכותובייה בשביל מרקש היא מה שמגדל אייפל לפריז ופסל החירות לניו יורק. המינרט המתנשא לגובה של 70 מטרים בולט בנוכחותו כמעט מכל פינה בעיר כשהאגדה מספרת כי בשל קרבתו להרמון המלך, רק מואזין עיוור הורשה לעלות לראשו בעת התפילות. המסגד הוא אחד מבין שלושה מסגדי ענק שבנו המוואחידון בסוף המאה ה-12 (השניים האחרים הם מסגד טור חסן ברבאט והחירלדה שבסיביליה) כששמו ניתן לו בשל שוק ספרים שהיה בסמוך אליו. הגם ששופץ והורחב מאז היווסדו מספר פעמים המסגד עדיין שומר על חשיבותו ומרכזיותו כשהוא יכול להכיל עד 20,000 מתפללים המצטופפים ברחבה המרכזית שבמרכזו באירועים חשובים ובחגים. כמטווח קשת מהמסגד נמצאת אחת הכיכרות המפורסמות והמיוחדות בעולם, ג'מע אל פנע, שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי וזאת לא על שום המבנים המקיפים אותה או צורתה המיוחדת, אלא דווקא בשל הפעילויות הנערכות בכיכר מדי ערב. לקראת שעות אחר הצהרים מתמלאת הכיכר דמויות ססגוניות כפי שרק מרוקו יכולה להציע - מרקידי נחשים, קוראים בכף היד, מציירות חינה שיעטרו את כפות ידייך או רגלייך תמורת כמה פרוטות, להטוטנים ואקרובטים הזורקים איש את רעהו לאוויר ובונים בשניות מגדל אנושי לקול התפעלות הקהל, מספרי סיפורים המרתקים את העוברים והשבים בסיפורי פלאים שבין מציאות וחלום ודוכני מזון המציעים את מיטב המטבח המרוקני העשיר. הכל טרי ססגוני ושופע כשהשילוב הייחודי בין המגוון המרהיב של הדמויות המגיעות לכיכר והפעילות הקדחתנית שבה גורמים לך לתהות אם לא נקלעת במקרה להפקה הוליוודית גרנדיוזית ובכל רגע יקרא הבמאי "קאט" והחלום יגוז באחת. מחזה זה של מרוקו במיטבה נערך במקום שבו עמד בעבר שוק העבדים של מרקש כאשר הסוחרים הכריזו על מרכולתם האנושית בקולי קולות, רובם עבדים אפריקאים שהובאו מדרום לסהרה אך מקצתם גם אירופאים שנמכרו לעבדות לאחר שספינותיהם הותקפו כששייטו אל מול חופי מרוקו. כאן גם הוצאו הנידונים למוות להורג כשראשיהם הכרותים הוצגו לראווה משופדים על מוטות מחודדים. לא לחינם נקראה הכיכר ג'מע אל פנע - "אסופת האבודים" בתרגום חופשי, שם המעיד על תפקידה המצמרר בעבר.
בשולי הכיכר, בסמוך לבזאר הגדול של העיר העתיקה יושבים רוכלים כשלמרגלותיהם מסודרים בקפידה מיני משחות לא מזוהות, אבקות צבעוניות ומריחות, נוצות וחלקי בעלי חיים מיובשים ושאר מרקחות מוזרות. מוכריהן לא יכריזו בקול על מרכולתם ומדי פעם יתקרב קונה יבקש אשר יבקש, יקבל את אשר חפץ ויעזוב בשקט. אלו הם מוכרי חומרי כישוף ומאגיה, "שחור" כפי שהוא נקרא במרוקו. למרות היותה מדינה מוסלמית, שילוב של מאות שנות בידוד ששימרו אמונות פרה איסלמיות ואופיים המיוחד של תושביה הברבריים יצרו תערובת מרתקת של אמונות בנסתר ובעל טבעי עד שנדמה כי הראש המרוקני טרוד כל העת כיצד לבצע שחור וכיצד לבטל שחור.
"עשרה קבין של כישוף ירדו על העולם, תשעה נטלה מרוקו ואחד העולם כולו", כך מעידים על עצמם המרוקנים שבעבור רובם שדים וכשפים הם לא מעשיות ואגדות אלא מציאות חיה ונושמת שרובנו פשוט מתעלם מקיומה. על פי תפיסה זו עולם השדים המרוקני משקף נאמנה את החברה המרוקנית המסורתית וכבני אנוש הם אוכלים ושותים, פרים ורבים ואף נחלים ומתים. בניהם ניתן למצוא זכרים ונקבות, צעירים וזקנים, מוסלמים, נוצרים ויהודים, רעים וטובים ואפילו קדושים. השדים הם יצורים "רוחניים", בעלי כוחות על אנושיים שביסודם הם בלתי נראים אך יש ביכולתם להופיע בדמות חיות או בני אדם. הם מהירי חימה ועריצים ומכיוון שהם נמצאים בקרבתנו כל העת יש להיזהר לא לפגוע בהם פן תהיה נקמתם אכזרית. ביטויי הפגיעה הם בדרך כלל פיסיים או נפשיים כמחלות או דיבוק. מכיוון שהשדים מתרכזים במקומות מסוימים תוך שהם נמשכים לחום, מים, דם ולכלוך מסוגים שונים ולמצבי רוח קיצוניים כפחד ורוגז התפתחו עם הזמן דפוסי התנהגות שונים במטרה למנוע נזקי שדים. השחור הוא למעשה מיני כישופים המופעלים על ידי בני אדם ונועדו למנוע או לסלק נזקי שדים או בני אדם אחרים. על מנת לקיים את השחור יש להיעזר בחומרי מאגיה מסוגים שונים הנראים לעיתים מפחידים ומצמררים אף מהמטרה שלשמן נועדו. מכיוון שמטרת השחור נשמרת בסוד בדרך כלל, המסחר מתקיים בשקט ובדיסקרטיות בניגוד בולט להמולת השוק והכיכר שסביב.
גובל בכיכר מצדו הדרומי נמצא הבזאר הגדול של מרקש הנחשב לאחד הגדולים והססגוניים במרוקו כולה. מדובר בקומפלקס עצום של רחובות וסמטאות המכיל אלפי חנויות וסדנאות מלאכה. הבזאר הוא למעשה אוסף של כמה שווקים המתמחים כל אחד בסחורה שונה - שטיחים, צמר, עור, פרזול, עיבוד עורות, מזון ועוד ועוד. מכיוון שההפרדה בין השווקים אינה ברורה נוצר הרושם של בזאר אחד ענק המכיל את כל מיטב המלאכות שמרוקו יכולה להציע. שיטוט חסר כיוון וכניסה לסמטאות הצרות והססגוניות הינו הדרך הטובה והבדוקה לחוות את קסמיו של הבזאר.
קהילה יהודית מפוארת
לא רחוק מהבזאר והכיכר מצוי המלאח היהודי של מרקש. מלאח הוא שם המתאר את הרובע היהודי של ערי מרוקו. השם הופיע לראשונה בעיר פס במאה ה-16 ויש מספר פרשנויות למקורו. על פי סברה אחת מקור השם באדמת מלחה שעליה הוקם המלאח הראשון ועל פי אחרת מקורו במסחר במלח שבו עסקו יהודים. יהודים ישבו במרקש ככל הנראה מאז היווסדה. הגם שבמשך השנים ידעו תקופות קשות, צמחה הקהילה היהודית ושגשגה כשהיא מונה בשיאה, בראשית שנות החמישים של המאה העשרים כמעט 17,000 נפשות. חרף היותם מיעוט קטן המוקף רוב מוסלמי גדול, הצליחו היהודים במרקש כבמקומות אחרים במרוקו לקיים אורח חיים עצמאי ונבדל ולטפח חיי רוח ודת עשירים ביותר, אם כי התנאים והצפיפות הנוראית שבמלאח הקטן הקשו מאוד על החיים. המלאח מוקם בסמוך לארמון הוזיר הגדול, ארמון אל באהייה ולא רחוק מארמון המלך. בחירת המקום לא הייתה מקרית - בשל חשיבותם הכלכלית של יהודי העיר והמס היחסית גבוה אותו שילמו היה חשוב לשלטון המרכזי לשמור על הקהילה על מנת שתוסיף ותשגשג ועקב כך יהיה ניתן לגבות יותר מיסים. מסיבה זו בדיוק המלאח היהודי מוקם כמעט תמיד בסמיכות לארמון המלך בכל עיר גדולה במרוקו. עם עליית רוב יהודי מרקש לארץ בשנות החמישים והשישים התרוקן המלאח היהודי מתושביו ורוב הבתים אוכלסו במשפחות מוסלמיות. כיום לא מתגוררים יהודים במלאח. אלו שנשארו, כמאתיים במספר, מתגוררים בעיר החדשה אם כי בית הכנסת העתיק "בית אל" הבנוי בסגנון ספרדי וממוקם בלב חצר פנימית ומטופחת, עדיין בשימוש ומתוחזק היטב על ידי הקהילה היהודית. מדי פעם נערכות בו תפילות ונחגגים אירועים בעיקר בחגים ובשבתות. רחובות המלאח נשארו ממש כפי שהיו בעת עזיבת אחרוני התושבים היהודיים - קירות הבתים מתפוררים, הביוב עדיין זורם בסמטאות הצרות ומדי פעם אף ניתן להבחין בגומחה קטנה במשקופי הדלתות שהכילה בעבר מזוזה. עליבות הבתים עומדת בסתירה גמורה ליופי החצרות הפנימיות. מרגע שעברת דרך צוהר קטן, ספק דלת ספק חלון ונכנסת פנימה, נפתח עבורך עולם חדש וקסום של גזוזטראות מעוטרות, חלונות צבעוניים ולעיתים אף מזרקה מרכזית בלב חצר ריבועית הפתוחה השמיימה.
בסמוך למלאח היהודי נמצא אחד משווקי התבלינים היפים במרקש. פחים ומהם ערמות מחודדות של מיטב תבליני מרוקו ניצבים בחזיתן של החנויות שמוכריהם מכריזים על טיב מרכולתם בקולי קולות. אך האוצרות האמיתיים חבויים דווקא עמוק בתוך החנות - שורות שורות של צנצנות צבעוניות המסודרות על המדפים ומכילות שלל משחות, אבקות ונוזלים המשמשות את הרפואה העממית המרוקנית. כאן ניתן להשיג חומרי מרפא היכולים על פי המסורת לפתור מיני תחלואים החל בבעיות קיבה ועור, הצטננות וכאבי ראש וכלה בשיפור כוח הגברא. תמורת מעט סקרנות וראש פתוח יקבל הקונה הסבר מפורט וארוך על כל פריט ופריט ובחלקם אף יתנסה הלכה למעשה בכדי לשכנעו לקנותם.
מרקש החדשה
מבעד לחומות המדינה (העיר העתיקה) נמצאת ה"גליז" - העיר החדשה. חלק זה של מרקש נבנה על ידי הצרפתים בתחילת המאה העשרים לאחר שהפכו את מרוקו כולה לפרוטוקטורט צרפתי בשנת 1912. לאורך הרחובות הרחבים של העיר החדשה בתי קפה אופנתיים רבים וחנויות יוקרה העומדים בניגוד בולט לכאוטיות המדינה והשווקים. כאן מתגוררת הסלתא ושמנה של מרקש וכאן גם ממוקמים רוב בתי המלון. בשנת 2005 ביקרו במרקש כשני מליון תיירים, כשהעיר שמה לה למטרה לעבור את העשרה מליון תיירים עד שנת 2015. מרקש משנה את פניה במהירות כשאחד הפרוייקטים הגדולים והראוותנים ביותר הינו שדרת מחמד השישי שעתידה להיות השדרה הארוכה בעולם. השדרה חוצה את העיר החדשה וממשיכה קילומטרים אל מחוצה לה כשלאורכה מתוכננים להיבנות בתי מלון מודרניים רבים שיכילו את המוני התיירים. גם שדה התעופה המקומי עבר שיפוץ על מנת להכשירו לטיסות בינלאומיות מכל העולם. למרות הקדמה ותנופת הבנייה הנשקפים מכל פינה בגליז, איכשהו כשמדובר במרקש תמיד ניתן בטוחים שהקסם ואקזוטיקה יוסיפו לשכון בה לעד.
הרי האטלס
על פי המיתולוגיה היוונית, היה אטלס אחד מארבעת ילדיהם של הטיטאנים - לאפטוס וקלימנה. במסגרת מלחמות האלים אדירי הממדים, בחר אטלס להילחם לצידם של אחיו הטיטאנים כנגד זאוס. הם נחלו תבוסה מוחצת ונענשו. אטלס הוגלה אל קצה הארץ - אל המערב, מקום משכנו של הכאוס ונאלץ לשאת את כדור הארץ על כתפיו. לימים משעברו הספנים היווניים והפיניקים את עמודי הרקולס הידועים כיום כמצרי גיברלטר וצפו בפעם הראשונה ברכס ההרים האדיר המסתיים בים רחב הידיים, החליטו כי זהו מקום משכנו של הטיטאן המוענש, ולפיכך כינו אותם הרי האטלס. הרי האטלס נמתחים לאורך 2300 ק"מ ולרוחב 300 ק"מ כשמערכת האטלס המרוקנית כוללת ארבעה רכסים: הרי הריף, רכס האטלס התיכון, האטלס הגבוה ורכס האנטי אטלס. הערבים שהביאו את האיסלאם לחלק זה של העולם כבר במאה ה-7 קראו לאזור ג'זירת אל-מגרב, "אי המערב", מדגישים בכך את אופיו המבודד של האזור המוקף בים ומדבר ובעל תרבות והיסטוריה המיוחדים לו.
הברברים
ברברים הוא מושג כללי שהומצא ע"י הרומאים בשלהי המאה ה- 4 לספירה ומתייחס לכל העמים והשבטים שהחלו לפלוש לתחומי האימפריה המתפוררת וששפתם נשמעה ל"בני התרבות הרומאים" כבירבור חסר פשר. למעשה מדובר באוכלוסייה הקדומה ביותר של צפון מערב אפריקה. מוצאם של הברברים אינו אחיד וכולל ערב רב של קבוצות ועמים שהגיעו לאזור בתקופות שונות. בשל מוצאם האתני המגוון ניתן למצוא בניהם בעלי גוון עור כהה ובעלי גוון עור בהיר, שחורי עיניים ואף כחולי עיניים ואפילו מלוכסני עיניים. ארגונם החברתי הוא בדרך כלל שבטי עם תלבושת אופיינית המשתנה ממקום למקום. הברברים ידועים כאנשים המצטיינים בכוח סבל והתמדה, חסכנות והסתפקות במועט, זריזות וכושר טכני וקנאות לחופש ורגישות לכבוד. אופי זה מנע למעשה את הטמעתם המוחלטת בחברה המרוקנית הערבית. בעוד מרכזי השלטון המקומי היו תמיד במישורים הגדולים של שפלת הים, הרי שהברברים התרכזו בהרים כשהם מנצלים את הטופוגרפיה הבעייתית לשמור על עצמאותם. חילוקי דעות רבים קיימים כיום בין חוקרים באשר לחלקם של הברברים מסך כל אוכלוסיית מרוקו שמונה כ- 32 מליון איש. מכיוון שהגורם המבדיל היחיד הוא לשוני (וגם כאן ניתן למצוא עשרות שפות, ניבים ודיאלקטים בין השבטים השונים) קשה ביותר לקבוע מיהו ברברי ומי ערבי וההערכות נעות בין 35 - 55%. בשל בידודם לא העמיק האיסלאם לחדור לתרבותם של הברברים והם משלבים בפולחנם גם אלמנטים פגאניים פרה אסלאמיים. המעניין הוא שרוב השושלות שמלכו במרוקו החל מהשושלת הראשונה במאה השמינית, הגיעו דווקא מקרב שבטי הברברים כשהם יורדים מן ההרים הגבוהים וכובשים את מוקדי השלטון בסערה.
הכתבה פורסמה במגזין "מסע עולמי"
